כאשר משבר הנשירה מכה בביתנו, האינסטינקט ההישרדותי עלול לדחוף אותנו לעטות שריון של זעם אידיאולוגי ונוקשות קרה ומרחיקה, כדי להסתיר את הלב המרוסק. אנו מדכאים את הבכי ומנסים לשדר "עסקים כרגיל" כבית של תורה מושלם וחסר רבב. אך מה אם דווקא חשיפת הפגיעות, הדמעות והכאב האנושי, היא המפתח היחיד שיכול להמיס את החומות הגבוהות ולסלול את הדרך חזרה אל ליבו של הילד המתמודד שלנו? בימים הראשונים שלאחר גילוי השבר, הורים רבים מוצאים את עצמם נאבקים לא רק על זהותו של הילד, אלא גם על שמירת התדמית הצ

הכאב של כיסא ריק בשולחן השבת, ה'אבל' השקט שאין לו מנחמים, ודימוי הנמל והסירה. מדוע ויתור על מאבקי כוח, והחזקת הקשר בעבותות של אהבה ו"כבוד וידידות" – הם לא פשרה הלכתית, אלא עמדה חינוכית עמוקה והסיכוי היחיד להאיר להם את הדרך הביתה? במסע החיים היהודי, הקשר בין הורים לילדים נחשב לאבן היסוד של הקיום. "כיבוד אב ואם" ומנגד רחמי האב על בניו, אינם רק ציוויים, אלא טבע נפשי המוטבע בכל אחד מאיתנו. אולם, בדורנו אנו עדים לניסיון כאוב ותופעה שותתת דם המוכרת להורים שמוצאים עצמם במצבי נתק וקר

עמי ברעם אני עומד בראש ארגון הנקרא "התקשרות מאמינים ב-יחד", והשם לעצמו למטרה לסייע לזוגות עם פערים דתיים (זוגות שאחד הצדדים חזר בתשובה/עזב את הדת) לשמור על התא המשפחתי שלהם חרף הפערים ביניהם. הקמתי את הארגון יחד עם רעייתי אביטל לאחר שאנו בעצמנו עברנו את ההתמודדות הזו: במשך 10 שנים נמצאתי אני בתהליך חזרה בתשובה בעוד אשתי לא היתה שותפה לו. ההתמודדות היתה קשה וכמעט שפירקה את המשפחה שלנו, אך ב"ה זכינו לעבור אותה. היום שנינו שומרים תורה ומצוות, אך נסיון אותן שנים לימד אותנו כמה חש

באותם רגעים חשבתי שאין ברירה, יש לפניי שחור או לבן, שאצטרך לבחור - או האמונה, או הנישואין. עבורי באותם רגעים זו הייתה אמת ברורה.

כך או כך מהתמונה הכללית עולה בבירור כי הציבור החרדי עבר כברת דרך משמעותית ביחסו כלפי היוצאים בשאלה.

המשפחה היהודית נחשבת מאז ומעולם לסלע איתן, למקום המבצר והחוסן. אך מה קורה כאשר דווקא "הבית" הופך למקום של פגיעה מתמשכת

להתמודד עם כאב הנתק המשפחתי

במציאות הסוערת של ימינו, הורים רבים מוצאים את עצמם עומדים מול דלת סגורה. לא רק דלת פיזית בחדרו של הילד המתבגר, אלא דלת נעולה של הלב. הילד, שרק לפני רגע היה רץ אל זרועותיהם, מכריז פתאום: "אני מנהל את עצמי, אל תתערבו לי בחיים, אל תשאלו אותי שאלות". התחושה בבית היא של נתק כואב, של איבוד שליטה ושל זרות גמורה בין אב לבנו.

המחיר של הנתק מההורים במבט חסידי

מאמר מאת צוות פרויקט "שורשים" בתוך המרוץ היומיומי של החיים, אנו מוצאים עצמנו לעיתים מול דלת סגורה - לא דלת פיזית, אלא דלת הלב של ילדינו הבוגרים. המצווה הגדולה של "כיבוד אב ואם" אינה מסתיימת כשהילד עוזב את הבית; היא רק לובשת צורה חדשה, מורכבת יותר, הדורשת מאיתנו חכמה ותבונה יתירה כדי לשמור על ה"בסיס הבטוח" של המשפחה. אחת התובנות המטלטלות ביותר בנושא הנתק היא המושג "אובדן מעורפל". הורים רבים חווים אבל עמוק על הילד ש"דמיינו" - זה שהיה אמור להמשיך בדיוק בדרכם - בעוד הילד הממשי ח

בעולם החינוך של ימינו, אנו נתקלים לא פעם בסיטואציות קורעות לב המתרחשות בין כותלי הבית פנימה. אחד הסיפורים המטלטלים ביותר ששמעתי, מתמקד בבחור צעיר שהגיע לייעוץ עם שיער ארוך שגלש עד מותניו. במחווה אחת פשוטה וכואבת, הוא אסף את שיערו אחורה, השאיר שתי פאות מלפנים ואמר: "ככה אבא אהב אותי". ואז, ברגע של ייאוש, הוריד את שיערו שוב והכריז: "וככה אבא לא אוהב אותי". השאלה שהטיח אותו נער בחדר הייעוץ צריכה להדהד באוזני כל הורה ומחנך: "את מי אבא אוהב – אותי, או את השיערות שלי?". התובנה העמו

מאמר מאת צוות פרויקט "שורשים" בתוך עולם המושגים היהודי, המשפחה היא "מקדש מעט". הבית, ההורים, האחים – הם הבסיס לכל בניינו של האדם. אך לעיתים, המציאות המורכבת של החיים מזמנת לנו ניסיונות קשים בדמות סכסוכים משפחתיים ונתקים כואבים שמותירים פצעים פתוחים בלב במשך שנים ארוכות. בדיון מרתק שנערך לאחרונה, עלתה השאלה הכואבת: איך ייתכן שבמקום שהכי אמור להיות מלא חום ואהבה, נוצרים קרעים כה עמוקים? התשובה, כפי שמסבירים אנשי מקצוע, נעוצה לעיתים ביצרים האנושיים שלא תמיד מקבלים מענה – קנאה,

מאת: מערכת פרויקט "שורשים" בעולם שבו קצב החיים מהיר והמתחים הקהילתיים והחברתיים גואים, אחד הכאבים השקטים והצורבים ביותר הוא הנתק המשפחתי. בין אם מדובר באח שלא מדבר עם אחותו שנים, הורים המרגישים מרוחקים מילדיהם, או אפליה רגשית המעכירה את שולחן השבת – הקרע הזה אינו נשאר רק בגדר "ריב משפחתי". הוא מחלחל לכל תחומי החיים, משפיע על הפרנסה, על הבריאות ועל היכולת לשמוח באמת. מנעד הנתק: כשהשתיקה זועקת רבים נוטים לחשוב שנתק הוא רק מצב שבו "לא מדברים". אך האמת, כפי שעולה מעבודת העומק המע

מאמר מאת צוות פרויקט "שורשים" בבתים רבים במגזר הדתי והחרדי בישראל מתחוללת בשנים האחרונות "טרגדיה שקטה". הילד או הילדה שגדלו על ברכי התורה והמצוות, ינקו מאותן בארות רוחניות והתחנכו במוסדות הטובים ביותר, בוחרים לשנות כיוון ולצאת לדרך חיים אחרת. בנקודה הזו, משפחות רבות מוצאות את עצמן בצומת דרכים כואב: האם להילחם, האם לשתוק, או שמא ישנה דרך שלישית שמאפשרת לאהבה לנצח את הפער? מאמר זה שופך אור על המנגנונים הפסיכולוגיים שמאפשרים למשפחות להישאר מאוחדות גם כשהשמיים הרוחניים מתקדרים.

מאמר מאת צוות פרויקט שורשים כאשר הורה חרדי מוצא עצמו מול נתק עם ילדו ששינה את דרכו, השאלה הראשונה המהדהדת בראשו היא לעיתים קרובות: איפה טעיתי?. התחושה היא של אובדן שליטה, של הימחקות כל ההשקעה החינוכית אחרי מאמצים כבירים בדם יזע ודמעות. אך כדי להבין את הדרמה שמתחוללת בסלון הבית, עלינו לצאת למסע אל עומק הנפש – אל המקום שבו משורטטת המפה הלא מודעת של ההורות. 1. המפה שאיננו יודעים שאנו נושאים לכל הורה יש מפה פנימית, שרטוט לא מודע של הדרך שבה הקשר עם ילדו אמור להיראות. המפה הזו אי

מאמר מאת צוות פרויקט "שורשים" בלב ליבו של הבית היהודי, המקום שבו הקירבה והתורה אמורות להתמזג לישות אחת, נפער לעיתים קרע. הילד שגידלנו, שטיפחנו, שחלמנו עליו תחת החופה כחוליה נוספת בשרשרת הדורות, בוחר בדרך אחרת. ברגע אחד, הבית הופך לזירת קונפליקט, והמרחק בין הסלון לחדר הילדים נראה פתאום גדול יותר מהמרחק שבין מזרח למערב. בארגון "התקשרות" במסגרת פרויקט "שורשים" אנו מפתחים כלים מקצועיים להנחיית הורים איך הופכים את הנתק לחיבור – לא דרך ויתור על ערכי התורה, אלא דרך הגדרה מחדש של הא