"את מי אתה אוהב, אבא?" – המבחן הכואב של גיל ההתבגרות

בעולם החינוך של ימינו, אנו נתקלים לא פעם בסיטואציות קורעות לב המתרחשות בין כותלי הבית פנימה. אחד הסיפורים המטלטלים ביותר ששמעתי, מתמקד בבחור צעיר שהגיע לייעוץ עם שיער ארוך שגלש עד מותניו. במחווה אחת פשוטה וכואבת, הוא אסף את שיערו אחורה, השאיר שתי פאות מלפנים ואמר: "ככה אבא אהב אותי". ואז, ברגע של ייאוש, הוריד את שיערו שוב והכריז: "וככה אבא לא אוהב אותי".

השאלה שהטיח אותו נער בחדר הייעוץ צריכה להדהד באוזני כל הורה ומחנך: "את מי אבא אוהב – אותי, או את השיערות שלי?".

התובנה העמוקה העולה מהדברים היא שאהבה אינה יכולה להתקיים בחלל ריק. הבסיס של כל אהבה, היסוד המוצק שעליו עומד בניין החינוך כולו, הוא הקבלה. חז"ל לימדו אותנו בפרקי אבות: "הווי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות". יש לשים לב להדגשה של המילה "כל" – לא רק את החלקים שנוחים לנו, לא רק את הילד הלבוש כרצוננו והצועד בדרכנו, אלא את האדם במכלול שלו, על כל צדדיו וקשייו.

כאשר הורה משדר לילדו שקבלתו מותנית בכיפה שעל ראשו או באורך פאותיו, הוא למעשה מקים חיץ של זרות. הילד חש שהאהבה המופנית אליו אינה מופנית לנשמתו, אלא לביצועיו ולמראהו. "אם אני מקבל את הכיפה אבל לא את השאר – לא אהבתי באמת את הילד".

גיל ההתבגרות מזמן לנו מבחנים קשים של נפרדות ושינוי. הילד המנסה לבנות את זהותו העצמית עושה זאת לעיתים בדרכים שמכאיבות לנו מאוד. אך דווקא ברגעים אלו, המבחן הגדול של ההורה הוא להוכיח שהנמל תמיד פתוח, שהאהבה היא לנשמה האלוקית שבפנים, ומה שמעכב אינו אלא שאור שבעיסה, וששום שיער או לבוש לא יוכלו להפחית את הערך העצמי של הילד בעיני הוריו.

עלינו לזכור: אהבה שאינה מבוססת על קבלה אינה אהבת אמת. כדי להציל את ילדינו מהנתק והבדידות, ולייצר עוגן משפחתי אמיתי, עלינו לאהוב אותם – לא את השיערות שלהם, לא את ההישגים שלהם, אלא את עצם היותם. רק מתוך קבלה כנה ומוחלטת, ניתן יהיה לבנות מחדש את הגשר אל ליבם.