עוזבי העולם החרדי והנתק מילדיהם

עמי ברעם

אני עומד בראש ארגון הנקרא "התקשרות מאמינים ב-יחד", והשם לעצמו למטרה לסייע לזוגות עם פערים דתיים (זוגות שאחד הצדדים חזר בתשובה/עזב את הדת) לשמור על התא המשפחתי שלהם חרף הפערים ביניהם.

הקמתי את הארגון יחד עם רעייתי אביטל לאחר שאנו בעצמנו עברנו את ההתמודדות הזו: במשך 10 שנים נמצאתי אני בתהליך חזרה בתשובה בעוד אשתי לא היתה שותפה לו. ההתמודדות היתה קשה וכמעט שפירקה את המשפחה שלנו, אך ב"ה זכינו לעבור אותה. היום שנינו שומרים תורה ומצוות, אך נסיון אותן שנים לימד אותנו כמה חשוב לשמור על הזוגיות והמשפחתיות גם כשישנם פערים משמעותיים בין בני הזוג.

ב"התקשרות " אנו מקיימים סדנאות, כנסים ופעילויות לזוגות עם פערים דתיים ומלווים אותם בקשייהם, וב"ה זכינו להציל משפחות רבות מפירוק. בחלק מהמקרים בני הזוג מגיעים להתאמה בהשקפותיהם ובחלק לא, אך בכולם מצליחים בני הזוג להגיע לכבוד הדדי, שיתוף פעולה והסכמה באשר לגידול הילדים וניהול הבית.

הבעייה עמה אני מתמודד

בשנים האחרונות החלו להגיע ל"התקשרות " מקרים גם מהציבור החרדי הקלאסי, שעד כה לא עבדנו מולו. ציבור זה שונה באופנים רבים מהציבורים החילוני/דתי-לאומי/חב"די עמם אנו רגילים לעבוד. כאשר אחד מבני הזוג "מתפקר" ומאבד את האמונה, עומדות בפניו שתי אפשרויות מאד קיצוניות ומאד עגומות: האחת, להמשיך לחיות עם משפחתו בעולם החרדי חיים של העמדת פנים ושקר; והשניה, להתגרש ולהתמודד עם נתק מוחלט מילדיו שהסביבה החרדית תגזור עליו.

שנה שעברה עלתה מציאות זו לכותרות עם התאבדותה של אסתי ויינשטיין.[1] ויינשטיין, שגדלה בחסידות גור ונישאה בגיל 19, עזבה את ביתה ושבע בנותיה לאחר התעללויות שספגה מבעלה. לאחר עזיבתה, לא הורשתה ויינשטיין להתראות עם בנותיה, שבעצמן התכחשו אליה לאחר שסופר להן כי נטשה אותן בלי סיבה. לאחרונה יותר צף סיפור דומה, של אביבה דוד, אם לששה שאף היא מורחקת מבניה ללא אפשרות לראותם.[2] כמו שתי נשים אלו ישנם רבים נוספים, גברים ונשים כאחד, שמחיר עזיבת הדת הוא עבורם פרידה לצמיתות מילדיהם.

חשוב לציין שגם הארגון הל"ל ("האגודה ליוצאים לשאלה")[3], שלכאורה אמור לעזור לאנשים במצבים אלו, מוסיף בעצמו שמן למדורה ומחריף את המצב. הארגון מעודד את העוזבים להתרחק מעולמם הדתי באופן מוחלט ולסגל אורח חיים חילוני גמור, דבר שאינו תמיד האופציה היחידה עבורם. גישה זו רק מגדילה את החיכוך של עוזבי החרדיות עם משפחתם, ומגדילה את הקרע ביניהם.

ב"התקשרות " אנו שואפים לסייע לאנשים הפונים אלינו למצוא דרך ביניים – לעבור את התהליך שלהם מבלי לפרק את התא המשפחתי, ללמד אותם לחיות עם הפערים. הבעיה היא התנגדותה של החברה החרדית לגישה הזו. אני חולם על מציאות בה החברה החרדית מספיק חסינה ובטוחה בעצמה שתוכל להכיל משפחות שילדיהם הולכים לחינוך חרדי אך הוריהם חיים בפערים בתוך המשפחה.

רציונל התפיסה החרדית

לפני שאציג את תפיסתי באשר לגישה שראויה בעיני לשרור ביחס לאנשים העוזבים את הדת, עלי לנסות להסביר את התפיסה נגדה אני יוצא, זו העומדת מאחורי הגישה החרדית השוללת את הקשר בין עוזבי הדת לילדיהם.

העולם הדתי בכללותו, על כל זרמיו, מושתת על מחויבות לתורה, למצוות ולהלכה כפי שנמסרו לנו מהדורות הקודמים. החינוך למצוות מתחיל מהגיל הרך ביותר, ואינו מורכב רק ממערכת של תכנים ומעשים, אלא הינו מרקם שלם המקיף לגמרי את חיי הגוף והנפש – מרקם של ערכים, סיפורים, ניגונים, הרגלים, תפיסות, רגישויות ועוד, היוצרים את מה שמכונה "חיים של קדושה".

עם זאת, הזרמים השונים בעולם הדתי נחלקים באשר לטיב היחסים בין הקהילה הדתית המטפחת חיי קדושה אלו לבין החברה הסובבת שאינה עושה זאת. החלוקה הבסיסית ביותר היא בין העולם החרדי לעולם הדתי המודרני, שבארץ מיוצג בידי הציבור הדתי-לאומי. הגישה החרדית היא שהקהילה הדתית צריכה להתקיים בתוך חממה מוגנת מפני השפעותיה של התרבות המודרנית. היא שמה דגש גדול מאד על בנייתה של גדר מטאפורית בינה לבין החברה הכללית, ועל שמירת הגדר הזו. בתוך התנאים היחסית-הרמטיים של הקהילה החרדית יכול אורח החיים הדתי להתנהל מתוך הרגשה חזקה כי הוא הנורמלי והטבעי ביותר, וכי כל מה שמתקיים מחוץ ומעבר לו הינו שגוי ופסול באופן עמוק.

לאורח חיים זה יתרונות גדולים שאין להתכחש אליהם: הוא מאפשר את קיומו של הווי יהודי דתי מרוכז ואינטנסיבי, שאינו עסוק בהתנצלות או הצטדקות מול הסביבה החילונית, אלא שומר בבטחון ובזקיפות קומה על דרכו הייחודית. העולם החרדי מסתכל על שכנו הדתי המודרני, החשוף ממנו בהרבה לאורחות החיים והחשיבה החילוניים, רואה את המחירים שהוא משלם בשלמותם וטהרתם של חיי הקודש, ומתחזק בנחישותו לא להגיע למחוזות אלו.

אלא שלצורת חיים זו מחירים משלה, כפי שאני רואה כעת מקרוב בליווי האנשים הפונים אלי. זוהי גישה שכמעט ואינה מאפשרת לילדיהם של חוזרים בתשובה להיות בקשר עם משפחתם המורחבת, סביהם, דודיהם ודודניהם, ומהכיוון השני, כאשר אחד ההורים עוזב את הדת, מנתקת את ילדיו ממנו. הרציונל של גישה זו פשוט: קשר עם ההורה הלא-דתי יפגום בתמימותו הדתית של ילדו ויפרום את מרקם חייהם (ובעקיפין גם של חבריהם ומכריהם). כפי שהסביר רבה של מודיעין עילית, הרב דן שרביט: "מה שעומד לנגד עיניי הוא טובת הילד בלבד. אם ילד גדל כחרדי כל חייו, לא הגיוני לטלטל אותו רק בגלל שאמא שלו החליטה להיות חילונית. ילדים צריכים יציבות".[4] עמדה דומה הביעה עיריית ביתר עילית: "מדיניות מחלקת הרווחה של העיר לגבי משמורנות מושתתת על דאגה לטובת הילדים, מתוך שאיפה להעניק מוגנות ויציבות לילדים... שינוי אורח חיים באשר הוא מהווה טלטלה רגשית עבור מבוגרים, קל וחומר עבור ילדים המצויים ממילא במצב רגשי מעורער".[5]

שלימותה של הקהילה הדתית בנויה על קידוש אורח החיים ההלכתי כיחידי הראוי, ובעינים החרדיות משמעות הדבר דה-לגיטימציה מוחלטת של אורחות חיים אחרים. הדבר כולל מפגש קרוב עם אנשים המנהלים אורחות חיים אלו, שכמוהו כמעין מתן לגיטימציה לדרך חייהם.

הרציונל הנגדי

הגמרא מספרת על התנא אלישע בן אבויה, שהתפקר והפך ל"אחר", מי שהפנה את אחוריו לה' ולקדושה. והנה, מסופר כי תלמידו רבי מאיר המשיך לשמור עמו על קשר למרות זאת:[6]

תנו רבנן: מעשה ב'אחר' שהיה רוכב על הסוס בשבת והיה רבי מאיר מהלך אחריו ללמוד תורה מפיו. אמר לו [אחר]: מאיר, חזור לאחריך, שכבר שיערתי בעקבי סוסי עד כאן תחום שבת. אמר ליה: אף אתה חזור בך. אמר ליה: ולא כבר אמרתי לך? כבר שמעתי מאחורי הפרגוד "'שובו בנים שובבים' חוץ מאחר".

אלישע בן אבויה מחלל את השבת בפרהסיה ברוכבו על סוס. אך תלמידו רבי מאיר, שחב לו רבות ואוהבו, אינו מתכחש אליו ומתעלם ממנו, קל וחומר שאינו סוקלו, אלא מתהלך אחריו. ולא זו בלבד אלא שהוא עושה זאת "ללמוד תורה מפיו": הוא יודע ומאמין שעדיין קיימת תורה ברבו לשעבר, גם אם הלה כופר במצוות בפועל לעיני כל. ואכן, רואים שההליכה המשותפת מעוררת את בן אבויה להזכר בתורתו, שכן הוא שם לב שהשניים הגיעו ל"תחום שבת", הנקודה מעבר לה אסור עוד ללכת בשבת. רבי מאיר מרגיש שבאמירתו של בן אבויה "חזור לאחריך" מסתתרת המשאלה הסמויה לחזור חזרה בתשובה, והוא אומר לו זאת, מהדהד לו חזרה את יהדותו הנשכחת. הדבר לא עולה בידו, שכן בן אבויה עדיין נחוש להמשיך בכפירתו; אך הסיפור מדגים לנו כיצד הוא מנסה ואינו מתייאש, אלא ממשיך לשמור על זיקה לרבו לשעבר.

בעיני סיפור זה מגלם את הקשר שצריך לשרור בין "שומרי אמוני ישראל" השומרים בנאמנות על הדת, לבין האנשים שמסיבות שונות בוחרים לעזוב אותה לעת עתה. רבי מאיר אינו נותן שום לגיטימציה לרבו, ונזהר בעצמו שלא לחלל שבת. אך הוא אינו בוחל משמירה על קשר עמו, ויתירה מכך, מרגיש שהדבר הוא מצווה גדולה – אם הוא לא ישמור על גחלת נשמתו היהודית של רבו, מי ישמור עליה? הסיפור אף מדגים שהחברות אינה נעשית רק "על תנאי" שבן אבויה יחזור בתשובה. הוא מסתיים כשהוא עודנו אוחז בכפירתו, אך רבי מאיר עדיין חברו.

שמירה על קשר עם האחים וההורים הרחוקים אינה חשובה רק עבורם, על מנת שיוותר להם מגע עם עולמם היהודי שעזבו; הוא חיוני גם עבור קרוביהם שומרי המצוות עצמם והקהילה הדתית בכללותה. "דרך ארץ קדמה לתורה"[7]: קיומם של מרקם יחסים תקין עם הדורות הקודמים ועם אחינו בני ישראל, יהא אשר יהא מקומם ביחס לתורה ולמצוות, בונה את הקרקע הנפשית התקינה על גביה ניתן לבנות באופן בריא את קומת התורה והקדושה.

אני מאמין כי ילד המחונך בקהילה ובמסגרות חינוך חרדיות לא ייפגע מכך שאחד מהוריו אינו שותף לדרך חיים זאת, כל שכן אם ההורים גרושים והוא גדל במשמורת עיקרית אצל ההורה החרדי שלו. כל מידה של חוסר-תמימות שקשר עם ההורה הלא-חרדי יסב לו הינו בטל בששים ביחס לתועלת הנפשית העמוקה שתהיה לו משמירה על קשר עם הורהו הביולוגי, שהינו בשר מבשרו ושותף להיווצרותו.

הדרך שאנו מציעים היא לראות את המשבר שהתרחש כחלק מההשגחה הפרטית המלווה את חיינו. אין מדובר ב"טעות" של הקב"ה אלא באתגר שהוא הציב לפתחנו כאנשים מאמינים, המחייבת אותנו לגדול ולהתפתח בעבודת השם שלנו. שמירה על קשר עם קרובי המשפחה שעוזבים את הדת חשובה לא למרות שהיא מסכנת את עבודת השם, אלא בגלל שהיא חלק ממנה.

[1] "מה הוביל להתאבדותה של אסתי וינשטיין", mako 30.6.2016 (http://www.mako.co.il/women-magazine/diva/Article-b2da1146eb1a551006.htm).

[2] "אם שיצאה בשאלה דורשת לראות את ילדיה", walla 3.7.2016 (https://news.walla.co.il/item/2975572).

[3] http://www.hillel.org.il.

[4] "מערכת הרווחה לקחה לי את המשמורת על הילדים כי חזרתי בשאלה", ישראל היום 7.1.2015 (http://www.israelhayom.co.il/article/248225).

[5] שם.

[6] תלמוד בבלי מסכת חגיגה דף טו עמ' א.

[7] ויקרא רבה ט, ג.