הבית שלא נחצה: על חיבור בתוך טלטלה

עמי ברעם

אני זוכר לילה אחד, לפני לא מעט שנים, שבו הבנתי שהבית שלי עומד להשתנות. לא בבת אחת, לא ברעש גדול, אלא בהבנה שקטה וכואבת. הייתי אז בעיצומו של תהליך תשובה. מלא התלהבות, מלא ביטחון -גיליתי את האור. באמת! אבל אשתי, שותפה לחיים, הסתכלה עלי ולא ממש ידעה איפה זה משאיר אותה.ישבנו באותו סלון, אבל  היינו בשתי יבשות שונות לגמרי.

באותם רגעים חשבתי שאין ברירה, יש לפניי שחור או לבן, שאצטרך לבחור - או האמונה, או הנישואין. עבורי באותם רגעים זו הייתה אמת ברורה. ב"ה, כחלק מהתשובה הקב"ה האיר את עיניי וגיליתי שלא כך הדבר.  עם הזמן הבנתי משהו אחר: אין פה מאבק של או הקב"ה או נישואיי, זה לא 'אלוקים או אשתי', האמונה שלי לא עומדת מול הקשר, היא חיה בתוכו, במילים אחרות זה גם אלוקים וגם נישואין. השאלה היא לא במה אני מאמין, אלא איך אני מביא את זה אל מי שחי איתי.

מאז, מתוך החיים שלי שגילגלו והובילו אותי ללוות אינספור משפחות בתהליכים דומים והפוכים ומתוך פגישות עם הורים, חזר אלי שוב ושוב אותו עיקרון פשוט ולא פשוט בכלל: בקשרים בהם צפים ועולים פערים דתיים, הקשר עצמו הוא הדבר המרכזי. לא הרעיון, לא העמדה, לא הסיפור שבחרנו וסיפרנו לעצמנו. הקשר.

בזוגיות יש לכל אחד מבני הזוג בחירה. הם תמיד יכולים לקום וללכת. הם תמיד יכולים לבחור להישאר. בהורות אין בחירה כזו. אי אפשר להגיש מכתב התפטרות מתפקיד ההורה.. אי אפשר לבחור להיות “לא אבא” או “לא אמא”. דווקא בשל כך, כשהילד בוחר דרך אחרת, האחריות על הקשר רק גדלה וחובת ההוכחה לשימורו מוטלת על ההורה.

כשילד שגדל בבית דתי בוחר להסיר כיפה, או לחיות בצורה אחרת מהחלום שרקמו עבורו הוריו כבר כשיצאו משערי בית החולים עם תינוק זעיר חנוט בסלקל רענן, זו לא רק שאלה של אידיאולוגיה. עבור ההורים זהו שבר אמיתי. אובדן אמיתי של תמונה עתידית שצוירה ביום הלידה ושוב כשהילד עלה לחיידר או במסיבת הסידור של כיתה א ובפעם הראשונה שקיבל מאה במבחן בתורה וסיים את המסכת הראשונה או חגגה בת מצווה מרשת. במילים אחרות, עוד לפני שההורים מתאבלים על העתיד של הילד, הם מתאבלים על העתיד שהם דמיינו לעצמם. פתאום עולות שאלות שלא העזנו לשאול: איפה טעינו? מה יגידו? איך זה ישפיע על שאר הילדים?

ברגע הכואב הזה, בפני ההורים עומדות שתי אפשרויות. יש מי שבוחר להתרחק. כשמול העיניים נשבר שוב ושוב החלום, כשמול העיניים הילד ניצב על סף תהום רוחני, מבצע פעולות שעבור ההורה הן בגדר 'יהרג ובל יעבור', זה כואב. מהכאב הזה יש מי שבוחר לברוח ולהתנתק. לכאוב את אובדן הילד ולא את האובדן החוזר ונשנה של החלום. לפעמים הבחירה להתנתק היא בחירה מודעת בשם  “שמירה על הבית”. על השם הטוב של המשפחה או על האחים שהולכים בתלם. ויש מי שבוחר להישאר בקשר, גם כשהלב נשבר.

מהניסיון שלי - וזו גם הקריאה שלי אליכם ההורים המתמודדים: הדרך חזרה אל הלב של הילד לא עוברת דרך ניתוק. היא עוברת דרך נוכחות.

ברגעי משבר יש פיתוי גדול להחזיר שליטה. להרים קול. להציב תנאים. לומר לעצמנו שאם נהיה מספיק תקיפים, הילד יתיישר. אבל שליטה נותנת שקט רגעי להורה. עבור הילד היא מסמלת בטעות חוסר קבלה, חוסר אהבה וחוסר הבנה ובכך  מרחיקה את הילד עוד צעד.

אני נזכר בסיפורו הכואב של א', אב מכובד בקהילה חסידית, שהגיע אלינו אחרי שנתיים של נתק מוחלט מבנו. הנתק החל כשהבן - בן 14 בסך הכל, בחר לשנות מעט את סגנון הלבוש שלו והחליף לנעליים שפחות מקובלות בקהילה. 'צעקתי עליו. הודעתי לו שעד שהוא לא מתאפס, שלא יחזור הביתה. חשבתי שישאר בישיבה, יחשוב מעט ויתחרט, חשבתי שהקשיחות שלי תחזיר אותו בתשובה, שאני אהיה השוטר הרע לרגע ואמא שלו תהיה השוטר הטוב ברגע שיחזור הביתה. הרי אנחנו אוהבים אותו כל כך בבית', אבל זה לא צלח. א' פשוט לא חזר הביתה. ואחרי הנעליים נעלמו גם הפאות ואיתן התחלפו החולצות לטריקו ובדרך עבר הנער כמה משברים לא פשוטים וגם כשהאבא ביקש שיחזור הביתה, הוא רחק ממנו. קרוב פיזית אבל רחוק רחוק רחוק בלב. "איבדתי את הילד שלי כי חשבתי שאני יודע הכל.", הוא אומר בכאב.

הסיפור של א' הוא תמרור אזהרה. כשאנחנו בוחרים בניתוק, אנחנו בעצם אומרים לילד: "האהבה שלי אליך היא תלוית ביצועים". גם כשאנחנו כועסים או מתוסכלים, הילד שומע מסר פשוט מאוד והרסני מאוד: האהבה שלי תלויה במה שאתה עושה. זהו המסר ההפוך ביותר ליהדות וכמעט בלתי אפשרי ליישב עם האמונה הבסיסית ביותר שלנו כהורים מאמינים.  אהבת אב ובן צריכה להיות דומה לאהבת הקדוש ברוך הוא לישראל  ש"בין כך ובין כך קרויים בנים" והרי גם בקשר שבין הקב״ה לישראל, הקשר קודם ויעידו המילים 'אף על פי שחטא - ישראל הוא'. החטא שהוא אולי ההתרסה הגדולה ביותר שיהודי יכול לייצר כלפי אביו שבשמים, לא מוציא את היהודי מכלל משפחת ישראל.

ילד שמתרחק מדת לא תמיד בורח. הרבה פעמים הוא מחפש. לפעמים קשר, לפעמים חיבוק, לפעמים יכולת להתחבר עם אלוקיו בצורה מעט שונה מהמקובל. אם הבית הופך לזירה של מאבק שגם בה הוא צריך לחפש (אהבה, חיבוק או קשר), הוא יחפש מקום אחר להיות בו. אבל אם הבית נשאר מקום שאפשר לחזור אליו, גם כשכואב, משהו מהקשר נשמר.

קחו לדוגמה את אמא של ר' שהכרתי כשבתה התחילה ללבוש בגדים שאינם הולמים את הבית. "היה לי קשה לנשום כשראיתי אותה יוצאת ככה לרחוב," שיתפה. "אבל אז נזכרתי ששמעתי סיפור על אישה שהתמודדה עם ניסיון דומה לשלי והחליטה שהיא עם הבת שלה במאה אחוז. היא שאלה רב אם מותר לה לקנות לבתה בגדים לא צנועים, הלכה איתה לחנות ואף שילמה על המכנסיים. אני לא הרגשתי שאני מסוגלת לעשות עד כדי כך, אפילו לשאול את הרב לא העזתי אז החלטתי שאני לא מדברת על הבגדים. אני מדברת על הלב. התחלתי להזמין אותה לקפה, לשאול מה שלומה, בלי הטפות. יום אחד היא אמרה לי: 'אמא, תודה שאת לא נלחמת בי. בזכות זה, אני עדיין מרגישה שייכת למשפחה'".

מהצד אני יודע להגיד שזהו הניצחון האמיתי. לא הניצחון בויכוח ההלכתי, אלא הניצחון על הפירוד.

אם אמא של ר' הייתה בוחרת להילחם, קרוב לוודאי שהייתה מפסידה. הסיבה לכך היא שעזיבת הדת במאה ה-21 היא לא צעד רציונלי לוגי שבו הנער או הנערה מוכיחים לעצמם שאין אלוקים חלילה או שהדת היא שקר. להפך, רבים מהם עדיין מאמינים, אבל כאבי לב, פגיעות שעברו או מורכבויות שנותרו ללא טיפול גרמו להם למרחק הדתי.

ר' לא צריכה הוכחה לוגית לקיומו של אלוקים או למעמד הר סיני וגם לו הייתה מקבלת אותם בנזיפות וגערות מצד אמא שלה, היא לא הייתה חוזרת במהרה. ר' צריכה חיבוק, ר' צריכה לב וקשר ואת זה האם החכמה הבינה ונתנה כמו שרק אמא יכולה לתת.

במילים אחרות, אמא שבוחרת לדבר עם הבת שלה על מה שעובר עליה, לא רק על איך שהיא נראית. אב ששולח הודעה לבן שלו, סתם כך, בלי דרישה או דרשה (מוצדקת ככל שתהיה). אלו לא ויתורים. אלו מעשים של אמונה. הם אומרים: אתה הילד שלי, לא הבעיה שלי.

ואז מגיעה השאלה הקשה:האם הכלה איננה לגיטימציה? ומה עם שאר הילדים? איך אפשר כהורה מאמין לאפשר דברים שמנוגדים לאמונה?

אלו אינן שאלות טכניות. אלו שאלות מהותיות ואני ארחיק ואומר שאלו שאלות אמוניות.והתשובה מתחילה בהבחנה פשוטה: קשר איננו הסכמה. והכלה איננה אישור. כשאני שומר על קשר עם הילד שלי, אני לא אומר שהכול נכון. אני אומר שהקשר בינינו קודם להכל.

היהדות אכן מודדת את האדם גם לפי המצוות שהוא מקיים. עולם של מצוות, גבולות והלכה הוא יסוד מרכזי בעבודת ה’. אבל גם כשהילד שלנו לא שם, הוא עדיין קיים ואת 'בין אדם לחברו' שלנו לא מקיימים רק מול הזקן שמבקש לשבת במקומי באטובוס, אלא בתוך הבית פנימה.

היהדות  מודדת אותו גם במקום  הקשה הזה של הצורך להחזיק במורכבות. להישאר נאמן לדרך הדתית-רוחנית, להישאר בצער על הבחירה של הילד אבל לרגע לא לוותר על הקשר, האהבה והערכה למי שהוא.

בסופו של דבר החיים עצמם אינם רשימת סעיפים. הם מפגש בין ערכים, קשרים, רגשות ואנשים חיים.  ולפעמים עצם השמירה על הקשר, על השייכות, היא עצמה קיום עמוק של ערך יהודי.

אפשר  וחשוב להציב גבולות גם בתוך קשר שכזה, לא מתוך ניתוק, אלא מתוך רצון לקרבה. אפשר לומר לילד שעזב: חשוב לי שנהיה יחד, חשוב לי שתבוא לשבת, וחשוב לי שגם לי יהיה טוב בתוך הבית שלי.  לכן אני מבקש גבול, למשל בסעודת שבת או במרחבים הציבוריים בבית לא משתמשים בנייד. זו לא פשרה דתית. זו עמדה דתית. עמדה שאומרת: אני שומר על השבת, ואני שומר גם על הקשר.

לעומת זאת, אמירה כמו: “אם אתה כזה אין לך מקום כאן”  או “אם תשב עם הנייד בשבת, אל תבוא אלי הביתה”  אולי נשמעת נכונה ועקרונית, אבל בפועל היא מוותרת על האדם, על הילד, ובעיקר על האפשרות להשפיע עליו.  היא שומרת על העיקרון אך מאבדת את הקשר.

כשילד מרגיש שהוא אהוב ושייך גם כשהוא לא עומד בציפיות, נפתח מרחב אמיתי לשיח, להקשבה, ואולי גם לשינוי.  לא מתוך לחץ או איום, אלא מתוך ביטחון שהוא לא על תנאי.

ייתכן שהילד יבחר שלא לבוא.  ייתכן שיבוא ויתקשה לעמוד בבקשה.  אבל מה שקובע בטווח הארוך הוא המקום שממנו ההורה פועל, האם זה מקום של אהבה, רצון בקרבה ונאמנות לערכים,  או מקום של דחייה, תנאי וייאוש מההשפעה.

וזה מה שבסופו של דבר יחבר או יפריד, בלי קשר לתוצאה המיידית.

וכשילד בוחר אחרת, זהו מסע קשה של בירור עבור הילד, אבל מסע קשה לא פחות של בירור שההורה עובר בעל כורחו עם עצמו, בזוגיות שלו, עם ילדיו האחרים ובעיקר עם הילד הזה. זה מסע שמתחיל בפרידה מחלום שצוייר בעבר ובחירה לפגוש את הילד במקום שבו הוא נמצא כיום ולהוות לו בית בלי קשר לכיפה או לאורך החצאית, רק בגלל שהוא הילד האהוב שלנו.

ולא, המטרה איננה להחזיר את הילד בתשובה. גם כי אנחנו לא אלוקים ואין לנו כוחות על כמו סופר מן. אבל בעיקר כי הילד ירגיש שהאהבה אינה שלמה וכנה ומאחוריה מסתתרת מטרה סמויה. המטרה שלנו היא להשאיר את הדלת פתוחה. להשאיר את הקשר חי. כי ילד שנשאר קרוב לאבא ולאמא, נשאר קרוב לשורש שלו. ושורשים חיים, לפעמים, יודעים להפתיע בפריחה.

יהי רצון שיתקיים בנו הפסוק “והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם” לא בכפייה. מתוך קשר.