יחסי הורים – ילדים במגזר החרדי, במקרה של עזיבת הדת באופן מלא או חלקי.

אירועי שמחת תורה והלחימה שבעקבותיהם העמידו שוב בפניה של הציבוריות הישראלית תמונת מראה על יחסי הורים – ילדים במגזר החרדי, במקרה של עזיבת הדת באופן מלא או חלקי. חלק מן הסיפורים נצרבו כחיוביים, כך למשל סיפורו של הקדוש יעקב קרסנינסקי הי"ד שסוקר בהרחבה בכלי התקשורת השונים, ושבני משפחתו הביעו בו תמיכה בלתי מסוייגת, אהבה והערכה, לעומתם חלקם סיפורים שעוררו סערה בשל היותם משקפים מציאות של אי קבלה וחוסר כבוד (כאן המקום לסייג שאין הכרח כי סיפור שיוצג בתקשורת כסיפור של אי קבלה הוא אכן כזה במציאות. ניתנו עדויות רבות לעיוותים וסילופים של תיאורי מערכות יחסית בתקשורת, בזדון או בשגגה).

כך או כך מהתמונה הכללית עולה בבירור כי הציבור החרדי עבר כברת דרך משמעותית ביחסו כלפי היוצאים בשאלה.

אם בעבר (ולא לפני שנים רבות), מקובל היה כי היוצא בשאלה הוא בבחינת טמא – "בדד ישב מחוץ למחנה", והוריו הכואבים עשו ככל שביכולתם למנוע את השפעתו על שאר בני המשפחה ועל טיב השידוכים לאחיו (במקרה הטוב, במקרים פחות טובים מונעים היו משיקולי תדמית ונראות), הרי שכיום המגמה היא לגמרי לא כזו – יוצאים בשאלה, לפחות ברובד ההשקפתי – אמורים לקבל חום, חיבוק ותמיכה. ביטוי לכך מצאנו בארגון "אהבת קדומים" שהקימה חסידות בעלזא לבני החסידות היוצאים בשאלה, וכן בשותי"ם שונים עם גדולי ישראל כגון הרב גרשון  אדלשטיין זצוק"ל ועוד.

ברם, החיים אינם השקפת עולם, הם חיים מלאי סתירות ומורכבויות. וגם כאשר מבחינה השקפתית ידועה הדרך ויודעים אנו לצטט את דברי המומחים הן מעולם הנפש – פסיכולוגים, יועצים וכדו', והן מעולם התורה – רבנים, מחנכים ועוד, והן מנסיונם הפשוט של אנשים סביבנו, הרי שכאשר מגיעים הדברים אלינו עצמנו, ופוגשים בנו – אנשים בעלי חולשות והתמודדויות – נראים הם אחרת.

לפני מספר חודשים שחה לי אם למתבגרים כי מאד קשה לה עם אופן הדיבור של בתה, המדברת בבוטות, באגרסיביות ובצעקות וקשה לה להכיל זאת. תוך כדי הדברים היא סיפרה כמה  מאמינה היא מאד בקבלה של הנוער כפי שהוא, למשל ייעצה בעצמה לאב שהתלונן על חוסר הצניעות של בתו – שלא להתחשב במה שהשכנים חושבים עליה או במה שהיא משדרת אלא להבין כי זוהי דרכה... כלומר, כלפי אותו אב היו הדברים ברורים, מוחלטים ושכלתניים, אך כאשר הדברים הגיעו אליה – פתאום רק הרגש פעל, ומי שנתנו את הטון היו הכבוד העצמי ותחושת ההשפלה.

דברי אלה אינם באים כביקורת, להיפך – מנסה אני בראשיתו של מאמר להסביר את הקונפליקט הגדול בו מצויים כיום הורים – את התיאוריה לפיה רק קבלה היא דרך התמודדות, מנפצים החיים בעצמם. הדאגה להשפעה על האחים בבית, שנשמעת ארכאית ובלתי רלוונטית הרי היא דאגת אמת – ילד הנמשך אל הסמארטפון של אחיו, ילדה צנועה שמעריצה את הלבוש הפרובוקטיבי של אחותה הגדולה, סגנון של שיח המחלחל אל הבית, דיבור פוגעני, קללות וכדו', כל אלו אמורים לעורר חשש אצל ההורים, וחוסר שימת לב או אכפתיות לכל אלו טעונה במימד של חוסר אחריות. באירוניה אפשר לומר כי ישנן משפחות בהן כדי לקבל יחס חם ומקבל עליך רק להסיר את הכיפה... ואמנם, דבר גדול הוא שניתן כיום בכלל לספר בדיחה כזו, אך מצד שני היא מעוררת את ליבנו להבחין בכך שישנה סכנה רוחנית ורגשית לשאר בני הבית (בפרט אם מדובר בצעירים) במקרה שבו אחד מן האחים עוזב את הדרך והשפעתו ניכרת.

בשנה הראשונה לנישואי זכיתי לחזור בתשובה, השינוי באורחות החיים היה פתאומי ודרסטי, ואשתי ההמומה מצאה את עצמה בסיטואציה קשה לעיכול שאיש לא הכין אותה אליה, בניגוד לזוגות רבים זכינו לצלוח את המשבר והיום כשגם היא שומרת תורה ומצוות אנו מנהלים יחד את מרכז התקשרות המלווה ומדריך זוגות נוספים הנמצאים בסיטואציה דומה – כאשר אחד מבני הזוג חזר בתשובה או למצער יצא בשאלה. עם השנים התברר כי ליווי והדרכה כאלו הינם קריטיים לא רק עבור זוגות שעברו משבר כזה, אלא עבור כל משפחה שמצאה את עצמה בסיטואציה בה אחד מבני המשפחה משנה את אורחות חייו, לעובדה זו נחשפנו רק כאשר התחילו להגיע פניות ובקשות מצד משפחות שכאלו. בתחילה חשבנו שאין כל קשר בין זוגיות מורכבת למורכבויות אחרות בתחום, אך מתברר כי ישנם קווי דמיון רבים שלא תמיד מודעים אליהם ואותם אני מבקש להציף.

בין אם אצל זוגות נשואים, בין אם במקרה של ילד שעוזב את הדרך נוכחת בחריפות רבה חווית האובדן – היא יכולה להיות מודחקת או מוכחשת, עטופה בתיאוריות אחרות או גלויה, אך תמיד היא קיימת. גידלנו ילד, ביקשנו עליו, התפללנו, הצעדנו אותו בדרך ראויה, קיווינו לקצור פירות מתוקים ופתאום מגיע הרגע שבו אנחנו ניצבים מול המציאות: מה שחלמנו עליו לא עתיד לקרות. תחושת אובדן זו זוקק תקופת אבלות שיש בה עיבוד של המציאות החדשה שנכפתה עלינו. אי אפשר להמשיך בחיים עם חיוך פלסטר וחיבוקים ולומר – הו, זה מה שציפינו ממך להיות. הזיוף הזה לא יחזיק מעמד וגם לא יעביר את השדר. עלינו להעמיד מול עצמנו קודם כל, ואחר כך גם מול הילד שהתרחש כאן אירוע משמעותי המצריך שינוי בפוזיציה ההורית, כמובן שיש לכוון לשינוי לטובה, אך התעלמות מהדבר עצמו והתכחשות לו יביאו נזק יותר מתועלת.

לאחר ההסכמה לחוות את האכזבה ולתת מקום לאובדן ניתן להתחיל לצעוד בדרך חדשה, אך צעידה זו אינה מצריכה רק ידע תיאורטי של "תאהבו אותו כמו שהוא", "תאמינו בו", "תתנו לו את התחושה שהוא תמיד רצוי", אלא בעיקר כלים. תקופה זו אינה מצריכה רק סגולות ותפילות, אלא בעיקר שינוי תפיסה, תקופה זו אינה מצריכה רק הכלה אלא גם גבולות.

נראה כי מילה זו "גבולות" היא המאתגרת ביותר בתקופה נפיצה זו, הורות בימינו בכלל נוטה להסתבך עם הצורך בהצבת גבולות ואכן האתגר הוא לא פשוט, גבולות נוקשים מידי עלולים להיות הרסניים, חוסר גבולות גם הוא הרסני אף יותר. אך כאשר מגיעים אנו אל סטואציה מול מתבגר העוזב את הדרך, ואנו מבקשים לשמור אותו קרוב אל ליבנו ואל ביתו הופכים הדברים למסובכים אף יותר. נדמה כי הסיבה העיקרית לכך היא זיהוי שגוי של גבולות כדחיה. כביכול אם אין אנו מקבלים כל התנהגות אנו דוחים את הילד.

ואכן, הורים רבים ששיננו את הדרכת האהבה ללא תנאי מצאו עצמם נעדרי כל יכולת לגבול מול הילד שלהם, מה שבאופן פרדוכסלי לא הוסיף לשלוותם הנפשית או לשלום בבית, אלא התפרץ כהר געש בין בני הזוג, מול הילדים או מול המתבגר בעצמו כשהגדיש את הסאה. אדגיש כי חלילה אין בדברי פסילה של ערך האהבה ללא תנאי, בהחלט עלינו לאהוב את ילדינו ללא תנאי, אלא שהדרך לבטא ערך זה בעולם מצריכה את ניפוץ המיתוס כי ערך זה בא לידי ביטוי בהכלה חסרת גבולות (אולי כאן המקום לציין כי משמעות המילה הכלה היא להיות כלי, כלי אינו יכול להכיל מאומה כאשר אין לו גבולות... חפץ חסר גבולות הכלה אינו נקרא כלי ואינו יכול להכיל כל תכולה שתהיה).

לאחר שהבנו כל זאת עלינו להתמקד בדרכים הפשוטות להרמוניה בבית, כאשר הראשונה והעיקרית אותה אני מבקש לקדם הן בעיסוקי עם זוגות, הן בעיסוקי עם משפחות והן מעל במה זו הוא תקשורת. לא מפתיע לגלות כי "נושרים" רבים מתקשים לנהל תקשורת תקינה עם הוריהם, חיטוט קל בעבר מגלה כי הדפוס הזה לא נולד עם השלכת הכיפה אלא היה שם הרבה קודם. ואולי ניתן לומר בזהירות כי העדר יכולת זו היא מהגורמים לאותו ריחוק נפשי ממה שמייצג הבית ודרכו.

תקשורת טובה וכנה מול המתבגר העוזב אין בה רק כדי לרפא את פצעי העבר, יש בה גם כדי לסלול דרך משותפת לחיים של הרמוניה יחד. כאשר ילד מסוגל לדבר מול הוריו על הצרכים והרגשות שלו, על הפחדים והתשוקות, על בכאבים והטריגרים המפעילים אותם, הוא מסוגל לשמוע גם את ליבם של הוריו ולתת את חלקו במערכת היחסים. אמנם הדרך לתקשורת כזו אינה נסללת ביום אחד, ופעמים רבות בהיותה באה לתקן עיוותי תקשורת רבי שנים עליה להיעשות בהכוונת ובשיתוף אנשי מקצוע, אך היא הדרך הבטוחה ואולי אפשר לומר היחידה שמוכיחה את עצמה שוב ושוב ושוב.

נראה כי  אחת ההבנות שיכולות להקל על ההורים להתחיל ולהשקיע בדרך הפתלתלה הזו היא ההבנה כי זהו רצון ה' מאיתנו, כאשר גיהצנו את בגדיו לישיבה ושכרנו מורה פרטי ללמדו גמרא, היה ברור לנו כי זה מה שנדרש מאיתנו כהורים למען עתידו הרוחני ומממילא זהו תפקידנו ואל לנו להתרשל בו, הדברים אינם שונים כאשר מדובר בתחזוק הקשר. כשם שברי לנו כי עתידו הרוחני של ילד תלוי בביסוס קומת הגשמיות שלו – אוכל, בגדים, שינה, התפתחות תקינה – ואת שנות חייו הראשונות אנחנו מקדישים לכך במסירות, כאשר אחר כך נוספות קומות שונות של התפתחות רגשית, נפשית ורוחנית, כך עלינו להבין כי בשלב זה הילד שלנו זקוק לבניית הקומות השונות בנפשו בהדרגה – דאגה לגשמיות שלו היא עבודתנו הרוחנית, דאגה לעולמו הנפשי היא קריטית ואף יותר מכך. ילד שמרגיש כי להוריו אכפת באמת ובתמים ממצבו הנפשי, שהם מוכנים להשקיע עבור כך, הוא ילד שנשאר קרוב לאבא ואמא ולא רוצה להתרחק (כמובן במידה והם עושים את העבודה נכון ומשתמשים בכלים הראויים. אכפתיות הבאה לידי ביטוי במניפולציות רגשיות או בהחצנת רגשות ודאגה מוגזמת בדרך כלל תזמין תגובת נגד של התרחקות).

ה' יתברך הפקיד בידינו נשמה, והנשמה הזו מביאה עמה את האתגר הלא פשוט של ויתור על התדמית הרוחנית אותה ביקשתי לטפח בבני או ביתי והזמנה לעבודה במי שהוא באמת. בימי אלול בהם אנו שומעים את הקריאה המפייסת: "שובו בנים שובבים", עלינו להזכיר לעצמנו את דברי רבי מאיר: "בין כך ובין כך קרויים בנים", ואם בנים – עלינו לעשות למענם את תפקידנו כהורים.