"ואהבת לרעך" – גם כשהמשפחה רחוקה: איך מתמודדים עם נתק וכאב?

מאמר מאת צוות פרויקט "שורשים" 

בתוך עולם המושגים היהודי, המשפחה היא "מקדש מעט". הבית, ההורים, האחים – הם הבסיס לכל בניינו של האדם. אך לעיתים, המציאות המורכבת של החיים מזמנת לנו ניסיונות קשים בדמות סכסוכים משפחתיים ונתקים כואבים שמותירים פצעים פתוחים בלב במשך שנים ארוכות.

בדיון מרתק שנערך לאחרונה, עלתה השאלה הכואבת: איך ייתכן שבמקום שהכי אמור להיות מלא חום ואהבה, נוצרים קרעים כה עמוקים? התשובה, כפי שמסבירים אנשי מקצוע, נעוצה לעיתים ביצרים האנושיים שלא תמיד מקבלים מענה – קנאה, תחושת קיפוח בין אחים, פערי השקפה ודת או סכסוכי ירושה וממון שמערערים את היסודות.

אחד הנקודות המרכזיות שעלו היא שהרבה פעמים הנתק הוא תוצאה של "רעשי רקע" חיצוניים. בני זוג שנכנסים למשפחה וגוררים את אחד הצדדים להתרחקות, או משקעי עבר שלא טופלו והפכו לחומה בצורה. המציאות הזו כואבת במיוחד כשהיא מגיעה למצבים של "יתמות בחיי חיותם", כשילדים בוחרים להתנתק מהוריהם.

אך האם הכל אבוד? המסר המרכזי הוא שלעולם אין להתייאש מהרחמים ומהחיבור. גם אם כרגע אין עם מי לדבר, ישנה חשיבות עצומה לעבודה הרגשית הפנימית. האדם לא צריך לתת לכאב הנתק לאמלל את חייו. עליו להבין שהמפתחות לאושר שלו נמצאים בידיו ובידי בורא עולם, ולא בשינוי ההתנהגות של הזולת.

בתכנית שורשים אנו מציעים – בין השאר - כעצה מעשית לאלו המתמודדים עם המציאות המרה הזו היא "לאהוב מרחוק". לשלוח מחשבות של שלום, להתפלל על הצד השני, ולשמור על פתח קטן - אולי במכתב, אולי בדרישת שלום - מתוך תקווה שיום אחד הלבבות ייפתחו מחדש. המטרה היא להשתחרר מהכעס ש"אוכל מבפנים", ולבחור בחיים של צמיחה למרות הקושי.

בסופו של דבר, עלינו לזכור שהשלום הוא הכלי המחזיק ברכה. גם אם הדרך אליו רצופה מכשולים, עצם השאיפה אליו והניקיון הפנימי מהטינה, הם אלו שיביאו לאדם את המנוחה והנחלה בתוך משפחתו ובתוך עצמו.